הגיעו לחוף מבטחים

בסיפור ראשית המאבק על שמירת חופי ישראל מככבים זיפזיף, צבי ים ואנשים ששמו להם למטרה את המאבק לשמירת הטבע - לא רק למען בעלי החיים – אלא גם עבור בני האדם. סיפור אופטימי  

כתב: ד"ר אדיב גל

הוא לא היה הראשון, הוא לא היה היחידי, הוא לא שונה מהשאר והוא ממשיך גם כיום - המאבק על הפסקת כריית הזיפזיף מחופי המדינה. מאבק של שמירת טבע בתקופה שבה המושג לא היה מוכר כלל. מאבק שאת תוצאותיו אנו חווים 60 שנים לאחר שהתרחש, ושלא מעט מהאנשים שהיו מעורבים בו (ושלהם אנו, ובטח צבי הים, חייבים את נוף חופי הים כפי שאנו מכירים כיום), כבר לא בין החיים, וה"צעירים" שביניהם, ויבדלו לחיים ארוכים, נושקים ל-80.

המאבק על הפסקת כריית הזיפזיף לאורך חופי מדינת ישראל אשר התרחש מאמצע שנות ה-50 ועד ראשית שנות ה-60 ממחיש את המורכבות של מאבקי שמירת הטבע בארצנו (וגם בעולם). מאבקים ארוכי שנים כנגד הון ושלטון (כן, גם כבר אז...), שאת תוצאותיהם רואים, כמו במקרה של המאבק על הפסקת כריית הזיפזיף, רק עשרות שנים לאחר מכן. זהו מאבק איטי, ממושך וסיזיפי, הכולל אמונה בצדקת הדרך, ללא עיגול פינות, מאבק שבו ההתבססות על תחושות הבטן מוכיחה (פעם נוספת..) את חשיבותה. מאבק שבו מחקרים ארוכי טווח, חשובים ככל שיהיו, תורמי מידע ככל שיהיו, אינם מועילים ולא יכולים לספק תשובות לטווח הקצר. אלה הם חלק ממאפייני מאבק הזיפזיף ומאבקי שמירת טבע בכלל.

מה זה בעצם זיפזיף?

בפשטות, זיפזיף הוא חול ים. מקור המילה הגיע מערבית ועם השנים התקבעה המילה גם בלשון העברית וכיום היא אף מקובלת על האקדמיה העברית ללשון ונהוג להשתמש בה גם בעגה המקצועית הבינלאומית. בתחילה, התייחסה המילה זיפזיף רק לחול שנמצא מחיפה צפונה וזאת בשל הרכבו המיוחד, השונה מהרכב החול הנמצא מחיפה ודרומה. אבל עם השנים הפכה להיות המילה זיפזיף שם גנרי לכל סוגי החול שעל חוף הים.

אז מה מיוחד בזיפזיף? מבחינה מדעית ההגדרה לחול כוללת חלקיקי סלע בטווח גודל שבין 0.063 מילימטר לבין 2 מילימטר. מוצאם של חולות מישור החוף הוא בהרי הגרניט של סודן ואתיופיה. סלעי הגרניט המורכבים ממספר מינרלים וביניהם הקוורץ, הוסעו על ידי הנילוס לדלתא של הנילוס ומשם לים התיכון ולחופי ישראל. במישור החוף הדרומי מרכיב הקוורץ הוא בעל משמעות רבה (90% קוורץ, 7% קלציט ושאר מינרלים) ולכן גרגיריו גדולים (2 מ"מ). ככל שעולים צפונה כמות הקוורץ הולכת ופוחתת (רק 40%-20% קוורץ

ו-60%-40% דולומיט וקלציט) ולכן גודל הגרגיר קטן (0.1 מ"מ – 0.4 מ"מ). לחול עם ריכוז הקוורץ הנמוך קראו זיפזיף והוא שימש כחלק מחומר בניין בתערובת חצץ ומלט להכנת טיט או בטון.

עד תחילת שנות ה-50 כריית הזיפזיף בחופי ארצנו נעשתה בטכנולוגיות מיושנות כמעט ללא אמצעים טכנולוגיים, ואפשרה מילוי חוזר טבעי של כמויות החוף שנכרו. הזיפזיף הוא מסוג ערכי הטבע והנוף וחידושו תלוי בהסעה ימית של חומר מילוי חדש. אך מאמצע שנות ה-50, עת הוכנסו לפעולה כלים מכניים רבי עוצמה לכריית הזיפזיף בחופי הים, הופר האיזון בין הוצאה על ידי כרייה לבין יצירה טבעית של הזיפזיף.

אך זו לא היתה הבעיה היחידה, ואולי לא הבעיה העיקרית. בעיית מחסור החול והזיפזיף בארצנו קשורה לשכנתנו מדרום, מצרים. בשנת 1898 הוקם על ידי הבריטים במצרים סכר אסואן הנמוך, גובהו המקורי היה "רק" 54 מטר אך עם השנים הוא הוגבה פעמיים. בשנת 1964 הוקם הסכר הגבוה וגובהו התנשא
ל-111 מטר. בניית סכרים אלו חסמה לחלוטין את דרכם של חומרי הסחף וביניהם תוצרי הבלייה של סלעי הגרניט מסודן ואתיופיה. אמנם, לחופי ישראל מגיע עדיין חול, אך מקורו מהדלתא של הנילוס וכמותו הולכת וקטנה עם השנים. ככל שהשנים נקפו, המאזן השלילי של הזיפזיף בחוף הים הלך וגדל, "האוברדרפט" הלך וגדל. כריית הזיפזיף לא השפיעה רק על אתר הכרייה,  הייתה לה השפעה מרחבית וכרייה באתר אחד השפיעה על רצועת חוף רחבה.

מה לזיפזיף ולצבי הים?

עם הגברת קצב הכרייה במקביל לתחילת פעולתו של הסכר הגבוה, החלו להצטבר עדויות על הבעיות הסביבתיות שיוצרת הכרייה. בין הראשונים להיפגע היו צבי הים – צב הים החום וצב הים הירוק אשר מצאו בחופי ארצנו אתרים נוחים להטלה עד שהחלה הכרייה.

מ-1956 החלה ירידה במספר הצבות אשר עלו לחופי ישראל להטיל, עד שבשנות ה-70 היו עונות שבהן לא נצפתה אפילו הטלה אחת בחופים מסוימים. תושבים חיפאיים מספרים שבשנות ה-20 של המאה הקודמת היו נצפים מדי שנה מאות צבים הפוכים על גבם כחלק מתהליך הציד, ומתארים עשרות עליות להטלה לאורך ק"מ בודד.

ההידרדרות במצבם של צבי הים הובילה את החברה להגנת הטבע (1956) למאבק להפסקת כריית הזיפזיף מחופי ישראל, מאבק שאליו הצטרפה מאוחר יותר גם רשות שמורות הטבע.

הראשון לזהות את הבעיה היה יגאל סלע, אז חבר קיבוץ ראש הנקרה. מספר סלע: "את הקשר בין כריית הזיפזיף שנעשה בקו החוף לבין התנהגות הצבות זיהיתי די מהר. אם בתחילת שנות ה-50 היינו רואים עלייה בקו ישר לחוף, חפירה וחזרה לים בקו ישר, אזי ככל שהתקדמנו לתחילת שנות ה-60 ראינו יותר ויותר עליות לא מסודרות. צבות ים היו עולות ומסתובבות על החוף. הולכות ימינה, שמאלה ושוב ימינה. לעיתים, בסופו של תהליך אף לא הייתה הטלה, ואם הייתה הטלה - היא התרחשה במקום שבו הביצים לא שרדו בשל דריסה על ידי כלים מכניים או בעקבות הצפה על ידי גלי הים כתוצאה מהטלה באתר הקרוב לקו המים. היה ברור שמשהו לא טוב קורה בחוף הים עם הצבות. הכרייה בקו המים גרמה לקו החוף להיות תלול יותר.  

אז למה בעצם לא הופסקה הכרייה?

הפניות הראשונות והבקשות להפסקת הכרייה אפילו לא נענו. הסיבות לכך הן שתיים. הראשונה, שלאף אחד לא היו נתונים מדעיים על ההשפעה ולכן לא היו מוכנים להתייחס ל"תחושות הבטן". זאת למרות שכבר בשנת 1956 הוגש מסמך פנימי שהוכן על ידי יבור, נציג המחלקה לסקר הנדסי של משרד הפנים, שהיה אחראי לנושא, עם חוות דעת בנושא הכרייה. מדוח יבור עלו שלוש מסקנות: הראשונה, שמקורות הזיפזיף הולכים ומתדלדלים. השנייה, שקיים תחליף מצוין לזיפזיף והוא חומר מאבן טחונה. והמסקנה השלישית הייתה שחובה להתחיל כבר עכשיו בהתאמת המחצבות לאספקת החומר הטחון. מסמך נוסף מ-1957 שהופק על ידי מדור המחצבות של המכון הגיאולוגי, קבע כי ניתן ליישם את המסקנה השלישית של דוח יבור (התאמת המחצבות) תוך שלוש שנים.

מסקנות? המלצות? חלופות? למה צריך? ואכן, הסיבה השנייה שבשלה לא נעשו פעילויות להפסקת היוזמה לכריית הזיפזיף הייתה בעלי עניין (מוכר למישהו?). בעלי האינטרסים התעקשו שכריית הזיפזיף אינה פוגעת כלל בחוף הים. לראייה, הם חפרו בורות באזורי הכרייה והראו שהבורות מתמלאים מחדש בזיפזיף. לטענתם, זו הייתה ההוכחה שחוף הים מתחדש ושהזיפזיף אינו נגמר. בעיה קטנה במערך הניסוי של בעלי העניין היא בחינה של מקור הזיפזיף שמילא את הבורות. כיום ידוע שהזיפזיף שמילא את הבורות שנחפרו הגיע מהחוף השכן ולא ממקורות אחרים.

סוף דבר

למרות הקשיים, המשיכו החברה להגנת הטבע ושל רשות שמורות הטבע במאבק נגד המשך הכרייה ובטענותיהם כללו את הסעיפים הבאים:

1.    אין לדעת מתי יתמלאו החופים מחדש בחול לאור הכרייה הפרועה. כרייה זו גורמת לפגיעה בגורמים ביוטיים ביניהם האדם שממנו נמנעת היכולת ליהנות מחופי הים.

2.    לא נכללים שיקולים המביאים בחשבון את ערכו של הנוף כחוף בילוי לאזרחים.

3.    יש להפסיק את הכרייה למרות ההשלכות בטווח הקצר על כלכלת המשק.

4.    אין לאפשר כרייה מתוך הים ללא סקר מקיף על הכמויות הקיימות בים, תוך התחשבות בדעות מדענים.

רק בשנת 1963 קיבל סוף סוף משרד הפנים את מסקנות דוח יבור ואת הטיעונים נגד הכרייה והחליט להפסיק אותה.

המאבק על הפסקת כריית הזיפזיף היה, אולי, מאבק שמירת הטבע הראשון שבו מלבד השמירה על הטבע ועל האורגניזמים החיים שבו שולב גם מאבק לטובת האוכלוסייה האנושית אשר נפגעה גם היא מכריית הזיפזיף. מספר יגאל סלע: "מלבד השמירה על חופי הים עבור הצבים, היה לי ברור שחייבת להיות גם תפיסה ציבורית כוללת בנושא של השמירה על חוף הים. הכרייה של הזיפזיף בחוף הים פגעה לא רק בצבים אלא גם גרמה להרעה משמעותית באיכות החוף עבור הקייטנים, חלק מהחופים הפכו להיות סלעיים ובלתי נגישים למתרחצים כתוצאה מהכרייה".

האם המאבק הצליח? כנראה שכן, מה שהתחיל לפני עשרות שנים כשיגעון של איש אחד ונמשך כבר 17 שנה בעבודת ממשק מסודרת ומאורגנת של רשות הטבע והגנים, נותן את אותותיו כיום. בשנים האחרונות (2009-2006), צופה יניב לוי, מנהל מרכז המידע של צבי הים של רשות הטבע והגנים בעלייה במספר ההטלות של צבי הים בחופי ישראל (ממוצע של 129 הטלות בשנה). את הסיבות לכך תולה יניב במספר גורמים:

1.    תוצאות פעולת הממשק ארוכות השנים.

2.    התמקצעות של אנשי הרשות בעבודת הממשק.

3.    מודעות הולכת וגוברת של הציבור.

4.    השפעות גלובליות.