הכתבה מתוך עיתון בשביל הארץ

"הפלישה הגדולה"

התשובה לשאלת טרוויה בדבר ה"פלישה הגדולה" היתה מתמקדת בפלישה הצבאית הגדולה בעולם. אבל לא הפעם. הפעם לא יסופר על הפלישה לנורמנדי שהתרחשה ב - 6.6.44 כ - 11 חודשים לפי סיום מלחמת העולם השניה באירופה. הפלישה הגדולה ביותר בהיסטוריה הצבאית הייתה פלישת בעלות הברית - מן היבשה, מן הים, ומן האווירי - לחופי נורמנדי, צרפת. שלושים ושמונה שיירות בנות 745 ספינות נעו אל החוף ב - 3 הימים הראשונים, מלוות ב - 347 שולות מוקשים ו-4,096 נחתות, שבהן 185,000 חיילים ו - 20,00 כלי רכב. הכוח האווירי מנה 180,000 צנחנים שצנחו מ - 1,087 מטוסים. 13,175 מטוסים סייעו מהאוויר ל - 42 הדביזיות הקרקעיות. בתוך חודש אחד הונחתו במקום 1,100,000 חיילים, 200,000 כלי רכב ו - 750,000 טון ציוד כבד.

ככל שתהיה הפלישה לנורמדיי רחבת היקף ומימדים היא עדיין קטנה ואפילו קטנה מאוד לעומת הפלישה המתרחשת כיום. פלישה הרבה יותר גדולה, הרבה יותר נרחבת, לא רק לנורמדי או אירופה, פלישה לכל נקודה על פני הגלובוס. פלישה של הרבה יותר חיילים בצבא של טבע, פלישה שפוגעת, שמשמידה, שהורגת, שמשנה שגורמת נזקים כלכליים בלתי רגילים. הפלישה של היצורים החיים שעוברים ממקום למקום ומשאירים את חותמם.

הם גדולים. הם קטנים. הם קטנים מאוד. הם גבוהים. הם נמוכים. הם נמצאים בים. הם נמצאים ביבשה. הם נמצאים באוויר. הם חסרי חוליות. הם בעלי חוליות. הם קבוצה מאוד "מיוחסת". הם מקבלים חשיפה רבה. הם נראים נחמדים. הם נראים חמודים. אבל כדברי גולדה מאיד על הפנתרים השחורים "הם לא נחמדים", על המינים הפולשים ניתן לומר בוודאות ש"הם מאוד מאוד לא נחמדים". הם היוצרים לנו את ה"פלישה הגדולה".

רק בישראל מוכרים כמעט שלוש מאות מיני בעלי חיים פולשים. קבוצה זו כוללת: כמאתיים עשרים מינים של חרקים פולשים (ומתוכם לכמאה עשרים וחמישה יש תחום תפוצה נרחב), כעשרים ותשעה מיני דגים, כתשעה עשר מיני חלזונות ימיים, עשרה מינים של חלזונות יבשתיים וכעשרים מיני עופות.

מבין אלפי המינים הפולשים, קיימת ה"עליתא", "המובחרים", ה"סיירת". קבוצה זו כוללת מאה מינים שהוגדרו על ידי הארגון לשמירת הטבע הבינלאומי כמסוכנים ביותר. קבוצת מאה המינים המסוכנים כוללת: שמונה מינים של מיקרו אורגניזם, ארבעה מינים של צמחי מים, שלושים ושניים מינים של צמחי יבשה, שמונה מינים של חסרי חוליות ימיים, שמונה עשרה מינים של חסרי חוליות יבשתיים, שלושה מינים של דו חיים, שמונה מינים של דגים, שלושה מינים של עופות, שני מינים של זוחלים וארבע עשרה מינים של יונקים.

אבל אלו רק מאה מסוכנים, קיימים, כאמור, עוד מאות מינים אם לא אלפי מינים אשר ממש ברגע זה, עת הקריאה של הכתבה, עושים את דרכם באמצעות "סוכנים", הן בצורה גלויה והן בצורה סמויה, ומשנים את כתובת מגוריהם. מינים אלו מצטרפים לרשימה הולכת וגדלה, הולכת ומתרחבת של מינים אשר עשו את דרכם בעבר שוב צורה גלויה ובצורה סמויה באמצעות האדם והעתיקו את מקוריהם הטבעיים לסביבה חדשה.

אז מהו מין פולש? מין נחשב כמין פולש כאשר הוא הועבר על ידי ה"סוכנים" - האדם (במכוון או שלא)מבית גידולו הטבעי לאזורים בהם הוא לא היה מצוי, הוא התבסס והתפשט, תוך שהוא גורם לשינויים במערכת האקולוגית ונזק למינים המקומיים.

אז נכון, יצורים חיים מרחיבים באופן טבעי את תחום תפוצתם, הם נודדים, מהגרים וכדומה. אבל בצורה הטבעית תנועתם של מינים אלו מוגבלת על ידי גורמים שונים. הסיכוי שמין של זיקית, מין של חרק מין של חיפושית או מין של עץ יעבורו מיבשת אירופה ליבשת אמריקה בצורה טבעית קיים אך ההסתברות לכך היא אפסית. בטח כאשר לא נתנת לא עזרה חיצונית. גם הסיכוי שצמחים המופצים באמצעות הרוח יעברו מכשולים ימיים כאלו נרחבים קטנה מאוד ואין הם מסוגלים לעבור מרחקים אלו בצורה טבעית ללא סיוע של ה"סוכן".

יש לזכור שאחת מהסיבות לתחומי התפוצה המוגבלים של מינים הם מחסומים טבעיים. מחסומים א – ביוטים כדוגמת אוקיינוסים, מדבריות, רכסי הרים, נהרות ואזורים בעלי אקלים עויין ושאינו תואם את משרע התנאים של היצור. אך גם מחסומים ביוטים קיימים לדוגמה מחסום שהוא תולדה של מינים אחרים המתחרים בהם על אותם המשאבים.

מעברם של מינים ממקום למקום באמצעות התפשטות טבעית, והתבססותבבתי גידול חדשים הם תהליכים טבעיים בעלי תפקיד מפתח באבולוציה. הצופית הבוהקת (Nectarinia osea) היא דוגמה למין שהרחיב את תפוצתו באופן טבעי בעקבות פעילות האדם. הצופית חיה באופן טבעי בבקעת הירדן ולאורך השבר הסורי אפריקאי, שם היא ניזונה מחרקים ומצוף פרחיו של צמח הרנוג השיטים (Loranthus acacia). בעקבות ההתיישבות המודרנית, שהביאה להפרחת השממה ולנטיעת מיני צמחי נוי בעלי פרחים אדומים נותני צוף רבים, ביניהם היביסקוס סיני (Hibiscus rose-sinensis), הרחיבה הצופית את תפוצתה, וניתן לראותה כיום בכל רחבי הארץ, מדן ועד אילת. מינים המרחיבים את תפוצתם בעקבות מעשה ידי אדם, ללא העברה אקטיבית או פסיבית על ידי האדם, נקראים 'מינים מתפרצים'.

המינים הפולשים הם אלו אשר מועברים על ידי האדם (בצורה גלויה או סמויה) אבל בצורה אקטיבית מאזור בית הגידול הטבעי בו הם מתקיימים לבית גידול חדש השונה בצורה מהותית מבית גידולו המקורי של המין.

אותו אדם חושב (שכנראה לא חושב מספיק ובטח לא פועל מספיק) גורם לשינויים על פני כדור הארץ. הרי אין מכשול שיכול לעמוד מול האדם. אז נכון, היו שינויים גם לפני כן היות האדם. האבולוציה גורמת לשינויים וכדור הארץ משתנה אבל הנקודה החשובה ביותר היא הקצב והמימדים של השינויים בסביבות החיים על פני כדור הארץ שהם תולדה של פעילות האדם. האדם גורם לקצב שינויים מהיר מאוד אשר אינו מאפשר את ההתאמות הטבעיות של האורגניזמים על פני כדור הארץ לסביבתם.

בנוסף, הקצב והמידה של מעבריםשנגרמים על ידי האדם בשילוב עם יכולת האדם לסלק מחסומים טבעיים, הביאו ליצירת גל הגירה של מינים שאין לו תקדים. גל הגירה זה גורם לנזק רב למינים, למערכות אקולוגיות ולתהליכים טבעיים, כמו גם לכלכלה ולבריאות האדם.

לא תמיד המצב היה כך. לא תמיד לאדם היתה את יכולת ההשפעה על פני כדור הארץ כמו שיש לו היום. בעבר ולמעשה עד המאה ה - 15 העולם הוא ה"יפיפייה הנרדמת". כל אוכלוסיה ישבה תחת אוהלה ותחת תאנתה. מעבר של אוכלוסיות ממקום למקום היה מצומצם אם בכלל. הסיכוי שתושב אירופאי יגע לאמריקה היה אפסי. לפניו עמדו מחסומים רבים שלא היה באפשרותו לעוברם. ואז... ואז נשברים המחסומים. תחילת תקופת הקולונייליזים הולנדים, צרפתים, פורטוגלים, אנגלים, מתחילים לשוטט בעולם. מתחילים להכיר ארצות חדשות, יבשות חדשות, מסעות של חודשים ושנים על פני הימים והאוקיינוסים על גבי אוניות ושייטות. המחסומים הגיאוגרפיים מתחילים להישבר – המחסום הראשון שנשבר הוא המחסום הימי. אחריו נשברים גם מחסומים גיאוגרפים אחרים: מחסומים יבשתיים (הצלחת חציית חבלי ארץ נרחבים ומבודדים) והמחסום האחרון נפרץ ב - 17.12.1903 בקיטי הוק, עת ממריאים האחרים רייט לראשונה מעל פני הקרקע.

אותם ימיים העושים דרכם במרחבי הימים והאוקיינוסים מתגעגעים הביתה. מתגעגעים "לאוכל של אמא". הם רוצים לשמר את טעמם וריחותיו של הבית שנשאר רחוק רחוק מאחור. כפתרון לבעית הריחוק מהבית וכדברי האמרה "אם מוחמד לא בא אל ההר, ההר יבוא אל מוחמד" מנסים הימיים להביא את "הבית" גם למחוזות רחוקים. הרצון להמשיך ולאכול מזון מוכר, הביאו את האנשים הנודדים הראשונים לקחת איתם בכליהם זרעי דגנים ושורשים, עופות ובעלי חיים נוספים הן בצורה מכוונת והן בצורה סמויה.

הימיים מגלי העולם מעבירים גורמים ביוטים בצורה מכוונות. חיות בית, חיות מבוייתות, ציפורי שיר, מזון, אוכל וכל טוב לאזורים החדשים אליהם הם מגיעים. החל מהמאה ה - 15, מתיישבים אירופאים שנדדו לאמריקה, לאוסטרליה, לאפריקה ולדרום מזרח - אסיה הביאו איתם מינים של גידולים חקלאיים, חיות מחמד וצמחי נוי אך גם מיני בר כדי להעשיר את עולם הטבע החדש במינים מוכרים העולם הישן. בעלי חיים כדוגמת עיזים וחזירים שוחררו על ידי יורדי ים אירופאים באיים לא מיושבים, על מנת שיספקו להם מזון בביקורים חוזרים באיים.

בנוסף, טרמפיסטים סמויים רבים מלווים את האדם ובעלי החיים והצמחים שהוא לוקח עימו: לרוב מדובר באורגניזמים קטנים, למשל זרעי צמחים, חרקים וחולדות. אלו נספחים אל האדם בשוגג על גבי הסחורות שאנו מעבירים, או כלי הרכב שלנו או אל אותם מינים שאנו מעבירים בכוונה תחילה.

כאמור, את שבירת המחסום העיקרי – המחסום האווירי, הצליחו לשבור האחים רייט. ניתן אפילו להפנות אליהם את אחת מהאצבעות המאשימות להתפשטותם של מינים פולשים בצורה כה דרסטית. האחים רייט אשר פיתחו את המטוס הראשון קיצרו את זמני המעבר ממקום למקום. הם החלו להפוך את העולם לכפר גלובלי קטן מאוד בו המעבר ממקום למקום לוקח שעות בודדות במקום ימים וחודשים. כמות התעבורה פותחת פתח למגוון רחב של יצורים ביוטים לעבור ממקום למקום בעזרת האדם.

לא רק תעבורה אווירית מאפשרת את מעברם של היצורים הביוטים גם תעבורה ימית עושה זאת. ככל שגדלות האוניות ונפח מסעם גדל יותר כך גם הצורך במשקלות לייצוב האונייה השטה ריקה מנמל לנמל לאחר פריקת מסעה גדל. לשם כך חייבת האונייה לשאוב מים בנמל היעד (בו פרקה את הסחורה) לייצוב בשעת השיט בים. המים הנשאבים נקראים מי נטל. שאיבת המים לתוך בטן האונייה גוררת כפועל יוצא גם שאיבה של מינים ימיים אשר נשאבים החוצה מהאונייה בנמל היעד החדש. לפני העמסת מטען חדש, מרוקנת האונייה את מי הנטל ביחד עם האורגניזמים שהובאו ממקום רחוק.

גם טכנולוגיות גורמת לפריצת מחסומים גיאוגרפיים טבעיים. לדוגמה פריצת תעלת פנמה או תעלת סואץ גורמת לאפשרות מעברם של מינים ממקום למקום מה שלא היה אפשרי לפני שפרצו תעלות אלו. אם מעברם של הגורמים הביוטים היה אפשרי בין ימים אלו, הוא היה לוקח מיליוני שנים ולא עשרות שנים.

בספרות המדעית שעוסקת במינים פולשים מוכר "כלל העשר". כלל זה קובע שאחד מכל עשרה מינים מיובאים נצפה בסביבה החדשה, כלומר היגר. מין אחד מכל עשרה מינים שהיגרו הצליח להתבסס. מין אחד מכל עשרה מינים מאלו שהתבססו הפך להיות מזיק.

ההשפעה של המינים הפולשים על המערכת האקולוגית היא רבה, היא מגוונת, היא משתנה, אבל היא מזיקה. מינים פולשים יכולים להשפיע על דחיקה תחרותית, על ידי טריפה, על ידי הפצת מחלות, על ידי שינוי בית הגידול, על ידי פגיעה בכלכלה וכן על ידי השפעה עקיפה בדרך של הבאת תועלת למינים מסוימים, ובעקבות שגשוגם - דחיקה תחרותית או טריפה של מינים על אחרים. הערכות מדברות שהנזק הכלכלי של המינים הפולשים בכל רחבי העולם נאמד ב – 30,000,000,000,000$ בשנה.

העולם מלא בדוגמאות על הפגיעה הרחבה של המינים הפולשים. הראשון בהצגה הוא הדודו (קרוב לפינגווינים, גובה מטר, אוכל פירות דוגר קרקע. נכחד באמצע המאה 16). על פי המקורות ידוע שבשר הדודו לא היה טעים, המתיישבים האירופאים לא צדו את הדודו בגלל בשרו הטעים. הדודו נכחד בגלל פלישת מינים זרים. הבאת המינים הפולשים שבזזו את הקנים של הדודו מצד אחד, ומצד שני "האדם החושב" שהרס את היערות בהם קינן הדודו, גרמו להיעלמותו המוחלטת של הדודו מעל פני כדור הארץ.

הארנבונים באוסטרליה. בעידן הקולוניאליזם, היו משאירים ארנבונים באיים שהתגלו, כדי שישמשו מזון למבקרים עתידיים. תופעה זו גרמה כמובן לחיסול מהיר של משאבי האי, וגרמה לאובדן של מינים אקזוטיים רבים.

הבאת המין ליבשת אוסטרליה היא בבחינת "מקרה מבחן" אקולוגי. יבוא פריטים ליבשת החדשה החל עוד במאה ה - 18, אולם "הפלישה הגדולה" הייתה בסביבות 1860. מספר הפרטים של הארנבונים באוסטרליה בלבד נעמד בשנת 1900 על 20 מיליון פרטים. מקורם של המיליונים היו 24 ארנבונים "חמודים" שהובאו יבשת הגדולה והושארו למטרות שעשוע וצייד. תפוצתם (שצומצמה רק בגלל היעדר מים באזורים המדבריים) הייתה במרחק של 1,600 ק"מ מהחווה בה גודלו לראשונה.

הארנבונים גרמו נזק עצום לחקלאים. הערכות מדברות על כמות שיא של כמיליארד ארנבונים באוסטרליה בעת ובעונה אחת. כמו כה גדולה של ארנבונים צרכה מזון השווה לכמות של כ - 60 מיליון כבשים. זאת אומרת מאה עשרים מיליון טון עשב ביום. הארנבונים גילחו את הצמחייה המקומית. מספרן של חיות כיס קטנות ממינים מסוימים פחת, ומינים מסוימים התקרבו להכחדה או אף נכחדו. לא רק התחרות על מזון ותחרות ל השימוש במחילות שבקרקע הכחידה את החיות המקומיות, אלא גם תגובתם של בני-האדם. האדם שניסה להילחם ב"מכת המדינה" פיזר רעלים וחיסל כל חיה קטנה שנקרתה בדרכו.

ניו זילנד. הפוסום היה בין החיות הראשונות שהובאו ופלשו אל ניו זילנד על ידי מתיישבים מאירופה. הוא הובא לראשונה מאוסטרליה ב - 1837 על מנת להקים תעשיית פרווה. עד 1930 שוחררו הפוסומים וצאצאיהם ביותר מ - 450 אתרים ברחבי ניו זילנד. לפני דיווחים בכ – 85% משטחה של ניו זילנד ניתן למצוא את הפוסום. מספרם של הפוסומים הגיע לסדר גודל של כ - 70 מיליון פרטים. הסיבה ליכולת התפשטותם הנרחבת של הפוסומים בניו זילנד היא כפולה. ראשית, לפוסומים אין אויבים טבעיים בניו זילנד. ללא אויבים אין מי שידלל את האוכלוסייה. גורם שני הינו גורם גמישותם ההתנהגותית יכולת התאמתם למגוון בתי גידול רחב. פוסומים שכנו בכל סוגי היערות המקומיים והאקזוטיים, בחוות, מדשאות בפרדסים, אזורי תבואה ובאזורים מסביב לערים ולכפרים. למעשה לא היה כמעט בית גידול אחד בהם לא יכלו הפוסומים לשרוד. גם תנאי האקלים לא השפיעו על הפוסומים. הם יכולים לסבול מגוון רחב של סוגי אקלים - מאזורים צחיחים לאזורים עם גשם גבוה, מחופים מתונים להרים גבוהים. בתחילת שנות החמישים נעשנ ניסיון למגר את התופעה על ידי מתן תמריצים לצייד הפוסומים. עבור על ראש, קיבל הצייד שישה דולר. עד תחילת שנות השישים הוציאה ממשלת ניו זילנד למעלה מאחד עשר מיליון דולר על תגמולי צייד, אך ללא הועיל.

הנזקים של הפוסומים כוללים את כל תחומי המחייה של התושבים השלווים של ניו זילנד. בחקלאים פוגעים הפוסומים על ידי הדבקת בקר וחזירים בשחפת, נזק לתבואה ולשדות מרעה ולפרדסים. בתעשיינים פוגעים הפוסומים על ידי פגיעה בענפי הייצור של תעשיית העץ. עצי צפצפה וערבה הפכו לטרף קל לפוסומים. קטילת עצים צעירים ופגיעה בגדילתם של עצים מבוגרים יותר על ידי שבירת הענפים הגבוהים וקילוף העץ ביערות. פוסומים אוכלים כ - 21,0000 טונות של צמחייה ליום (300 גרם לפוסום * 70 מיליון פוסומים). למערכת האקולוגית גרמו הפוסומים לנזק חמור על ידי שינוי בית הגידול של חיות מקומיות חשובות, טריפת מיני חרקים ועופות מקומיים. דלדול הגורמים הביוטים הטבעיים הגיעה לרמה של מינים הנמצאים בסכנת הכחדה.

ארצות הברית. בארצות הברית, מתוך 1,880 מינים שנמצאים בסכנת הכחדה, 49% הגיעו למעמד זה כתוצאה ישירה ממינים פולשים או כתוצאה מהשפעתם יחד עם גורמי איום נוספים. הנזק הכלכלי הנגרם לחקלאות, הייעור, המדגה ומפעלים כלכליים אחרים על ידי מינים פולשים בארצות הברית לבדה נאמד ב- 137 מילארד דולר בשנה.

קטנים, יפים, נחמדים, כל מילת תיאור שתרצו לא יכולה לעדן את הנזק האקולוגי והכלכלי שהמינים הפולשים עושים בעולם. יש לזכור כדברי האמרה הישנה: מי שרחמן על אכזרים (המינים הפולשים) בסופו של דבר מתאכזר לטובים (המינים המקומיים). אל לנו לחוס על המינים הפולשים בארצנו יש להמשיך את הפעולות המקיפות הכוללות חקיקה, אכיפה, דרך חינוך וכל דרך אחרת אפשרית על מנת לצמצמם את השפעתם בארצנו.