הקיץ הישראלי חם, ארוך ויבש. על פי ההגדרה האסטרונומית, הקיץ בישראל (בחצי הכדור הצפוני) יחל רק ב-21 ביוני ויסתיים כבר ב-21 בספטמבר. סך הכל שלושה חודשים. אך כולנו כבר יודעים שמה שטוב להגדרה על הנייר לא תמיד תופס במציאות. לרוב את תנאי הקיץ אנו מתחילים להרגיש כבר באפריל ואת סיומו של הקיץ אנו חשים רק אי שם בנובמבר.

אז עד שנזכה שוב לימי גשם ולירידת טמפרטורות, ככל הנראה נבלה שעות רבות מימי הקיץ הארוכים בבית, בחדרים ממוזגים, בבריכה או בים. נאכל אבטיחים קרים, שלגונים וגלידות – ונעשה הכל כדי לברוח מהשמש ולהפיג את החום הלוהט.

מי שאינו מעודכן בהגדרות האסטרונומיות שקובעות מתי חל הקיץ הם היצורים החיים שסומכים על ניסיונם המבוסס על מיליוני שנים של אבולוציה, ולא על ההגדרות היבשות. באין גלידות ואבטיחים, מה הם עושים כדי לשרוד את חודשי הקיץ החמים בארצנו? כיצד הם חיים בסביבה שבה טמפרטורת הקרקע יכולה להגיע עד 70 מעלות צלזיוס, או בסביבה שבה יש מעט מאוד מים או מיעוט מקומות צל? איך הם מסתדרים בסביבה של הבדלי טמפרטורות גדולים בין היום ללילה, של קרינה חזקה מאוד, של לחות יחסית נמוכה ומצאי מזון מצומצם? ובכן, נראה שהיצורים החיים מתמודדים עם סביבה זו לא רע בכלל, אחרת ודאי לא היינו רואים אותם או מגלים את עקבותיהם.

עופות מקייצים

במהלך האבולוציה התפתחו מגוון מנגנונים והתנהגויות שאפשרו ליצורים החיים לשרוד בתנאי הסביבה הקיצוניים של הקיץ הישראלי. ללא התפתחות אבולוציונית זו לא היו מסוגלים יצורים אלו לשרוד. לכל יצור חי "סל התאמות" משלו. ישנם יצורים חיים שלהם התאמה אחת וישנם כאלה המשתמשים בכמה התאמות כדי לשרוד.

לא מעט מינים עוזבים את ישראל עם בוא הקיץ. דוגמה לכך הם למעלה ממאה מיני עופות חורפים אשר עם בוא הקיץ, ולמעשה עם סיומו של האביב, פורשים כנפיים וחוזרים לקנן בארצות אירופה. מי שישים לב יגלה שציוצי הנחליאלים, אדומי החזה והדוחלים נעלמו. לכל המתגעגעים שתי אפשרויות, הראשונה לקנות כרטיס טיסה לאירופה והשנייה לחכות לאביב הבא.

יחד עם זאת, כל מי שאוזנו חדה ועיניו בראשו בוודאי שם לב שהשמיים בארצנו לא התרוקנו כליל מצבע או מצליל. גם בקיץ ניתן לשמוע ולראות מגוון רחב של מינים שונים של ציפורים, מלבד המינים היציבים כדוגמת בולבול, דרור, עורב, עורבי ועוד, אותם אנו רואים כל השנה.

אל ישראל חוזרים לקנן כחמישים מיני עופות המוגדרים כמינים מקייצים, ביניהם ניתן למצוא את הבז האדום, הכחל, השרקרק המצוי, הרחם ועוד. אצל מינים אלו ההגדרות לקיץ שונות מההגדרות שלנו. למרות שהם נחשבים ציפורים מקייצות, חלקם מגיע לארץ כבר באמצע החורף ויש שעוזבים כבר ביוני - עוד לפני תחילת הקיץ על פי הגדרתנו. העופות המקייצים האחרונים שעוזבים אותנו עושים זאת בתחילת הסתיו, לקראת ספטמבר.

אך הציפורים, עם כל הכבוד, הם קבוצה יחסית קטנה אשר כיסוי גופן העשוי נוצות מאפשר להם לווסת את טמפרטורת הסביבה ולהמשיך לפעול גם בתנאי סביבה קיצוניים. לציפורים קל יחסית לעוף מבית גידול אחד למשנהו ולחפש את התנאים הסביבתיים הנוחים יותר. "סל התאמות" של הציפורים לתנאי הקיץ בארצנו מוגבל יחסית.

חיפושית עם מזגן נייד

נהוג לחשוב שבשעות היום החמות של הקיץ הישראלי רואים פחות יצורים חיים פעילים. ואכן, יש יצורים שבשעות היום מסתתרים במקומות מוצלים ונמנעים מהסכנה שבחשיפה לתנאים הקיצוניים של מזג האוויר החם. אולם לא כל בעלי החיים נוהגים כך.

שניים מהיצורים הפעילים במיוחד בשעות החמות של היום הן השחאורית המושבצת והשחאורית רחבת הכנף – מיני החיפושיות הפועלות בנוף ארצנו. חיפושיות אלה בעלות צבע שחור בוהק ובית גידולם הוא המדבר החם. יש להן כמה מנגנונים המאפשרים להן לשרוד. הראשון: רגליים ארוכות יחסית (בדומה לגמל). גובה הרגליים מאפשר להן להרחיק את גופן מהקרקע הלוהטת ובכך לצמצם את המגע עם משטחים חמים שגורמים לאיבוד מים. מנגנון שני הוא מעין "מזגן נייד" - כנפי חפייה שהתנוונו במהלך האבולוציה ומאפשרות לווסת את כמות האוויר הנכנס לחלל שנוצר בין הכנפיים לבין הגוף. ככל שחם יותר, מוכנסת לחלל שבין כנפי החפייה לגוף כמות אוויר רבה יותר, היוצרת מעין שכבה מבודדת בין הטמפרטורה החיצונית ובין טמפרטורת הגוף. בעת הצורך, כמות האוויר בכנפי החפייה מצטמצמת. התאמה נוספת היא צבען השחור. לכאורה קיים קונפליקט בין צבען השחור לבין החיים בסביבה לוהטת והפעילות בשעות היום, שכן הסברה הרווחת היא כי בקיץ לא מומלץ ללכת עם בגדים שחורים כיוון שהצבע השחור קולט את קרני השמש בצורה טובה יותר. אך העובדות מלמדות אחרת. מחקרים גילו שלצבע השחור יכולת קליטה של קרניים בעלות אורך גל קצר המצמצמות את הסכנה מקרינת השמש.

יתרון נוסף שמעניק הצבע השחור הוא בהקדמת שעות הפעילות. החיפושיות הן יצורים פויקילותרמיים - יצורים אשר טמפרטורת חום גופן משתנה בהתאם לטמפרטורת הסביבה. צבע גופן השחור מאפשר לשחאוריות לקלוט את קרני השמש הראשונות של הבוקר, כאשר במדבר עדיין שוררת צינה, לחמם את גופן ולאפשר להן להתחיל את פעילותן מוקדם בבוקר. לחיפושיות הקטנות מנגנון נוסף להתמודדות עם תנאי הסביבה הבא לידי ביטוי ביכולת איסוף מים. במדבר קיימים כמאתיים ימי טל בשנה. אגלי הטל מתעבים על גופן של החיפושיות שעל ידי הרמת רגליהן האחוריות מנתבות את הטיפות היישר לפיהן וכך נהנות מאספקת מים.

"סל ההתאמות" של החיפושיות לפעילות היומית הקנה להם יתרון חשוב נוסף - זמן פעילות שונה מזה של טורפיהם. בפעילותם היומית נמנעות החיפושיות ממפגשים לא נעימים עם טורפים שונים הפעילים בעיקר בלילה.

יצורים חסכוניים

מים הם סם החיים. ללא מים היצורים החיים (ובניהם האדם...) אינם מסוגלים לשרוד. לכן כל יצור אשר אצלו התפתחו במהלך האבולוציה מנגנונים לחסכון במים זוכה ביתרון חשוב – בחוסר הצורך לחפש מים ולבזבז אנרגיה. אחד ממקורות איבוד המים המשמעותיים אצל האדם, לדוגמה, הם הפרשותיו – הצואה והשתן.

בקרב היצורים החיים יש מינים, כדוגמת חרקים שונים, אשר אצלם התפתח מנגנון המייעל ומצמצם את איבוד המים דרך השתן. החרקים מפרישים חומצה אורית כשתן. הפרשת חומצה אורית מצמצמת את הפרשת אטומי המימן שמקורם במים. בהפרשת שתן לדוגמה יש איבוד של שני אטומי מימן, בהפרשה של אמוניה איבוד של ארבעה אטומי מימן, ובהפרשה של חומצה אורית מאבדים אטום מימן יחיד.

מלבד המערכת המיוחדת להפרשת חומצה אורית שהתפתחה אצל החרקים, גם במערכת הפרשת הצואה קיים אצלם מנגנון מיוחד שמטרתו לספוג מים על ידי בלוטות מיוחדות.

אבל לא רק מנגנונים לצמצום מים חשובים – גם יכולת קליטת המים היא תכונה חשובה. בני האדם למשל, מסוגלים לקלוט מים חזרה לגופם רק על ידי שתייה. ישנם חרקים המסוגלים לקלוט אדי מים דרך הקוטיקולה (שכבה המכסה את גוף החרקים ואינה חדירה למים ולגזים).

השיאן של ההתמודדות עם תנאי המדבר ועם המחסור במים הוא, ככל הנראה, זחל היתוש המצויץ. כאשר מקווה המים שהוא גדל בו מתייבש, הוא מסוגל לאבד כ– 97% ממשקל גופו ההתחלתי. לשם השוואה, כאשר אנחנו מאבדים 5% מים מגופנו, אנו נמצאים במצב ראשוני של התייבשות. לכאורה נראה כי מצב זה הוא נקודת אל חזור לזחל היתוש המצויץ, אולם אל דאגה, עם בוא הגשמים בחורף הבא הזחל יוכל לחדש את חייו. זחלים של חרקים, כמו גם הביצים, הגלמים והבוגרים, יכולים להיכנס למצב של "תרדמת קיץ" שבו קצב חילוף החומרים איטי מאוד, וכך נמנע איבוד מים.

דרך מיוחדת נוספת לחיסכון במים היא הפרשת צואה יבשה. הגמל מפריש צואה המכילה חצי מכמות הנוזלים לעומת יונקים אחרים. ל"ספינת המדבר" עוד מגוון רחב של התאמות לתנאי המדבר כשהבולטת ביניהם היא הדבשת שעל גבו המלאה שומן (ולא מים כפי שאולי נוטים רבים לחשוב). מפירוק של ק"ג אחד של שומן מקבל הגמל יותר מליטר מים. דרך נוספת לחסוך במים שהגמל ומגוון רחב של מינים מדבריים נוספים מיישמים, היא ריכוז שתן גבוה. אצל הגמל למשל ריכוז השתן הוא פי שניים מריכוז השתן אצל האדם. ככל שריכוז השתן גבוה יותר, כך כמות המים הנפלטת נמוכה יותר.

לצבי המדבר למשל, דרך נוספת להתמודד עם תנאי המדבר. הוא מבסס את משק המים שלו לא על כמות המים המצומצמת הקיימת בטבע אלא על המים הנמצאים בצמחים. אחוז ניכר ממשק המים של הצבי מגיע לגופו מאכילת צמחים. בנוסף, הצבי, כמו גם הראם והגמל, יכול לשנות את טמפרטורת גופו ולהשוות אותה לטמפרטורת הסביבה ובכך למנוע את הצורך בהזעה ובאיבוד נוזלים. הצבי יכול להעלות את טמפרטורת גופו עד 42 מעלות, וכל עוד טמפרטורת הגוף גבוהה מטמפרטורת הסביבה אין לו צורך בקירור הגוף על ידי הזעה.

מאוורר בצורת אוזניים

בדומה לשחאוריות הנושאות על גבם "מזגן נייד", יש עוד מגוון בעלי חיים העושים שימוש בחלקי גופם לקירור. יש כאלה המקררים את גופם בעזרתם אוזניהם כמו הארנבת, הפיל והשועל המסתייעים באוזניהם כדי לפזר אנרגיה לסביבה. באוזניים גדולות יש הרבה מאוד כלי דם צפופים ומעט שערות. המגע בין כלי הדם לסביבה החיצונית גורם לאיבוד החום לסביבה, ועל ידי כך מאפשר את קירור הגוף.

ליצורים אשר פעילותם אינה תלויה בטמפרטורת הסביבה, כדוגמת יונקים ועופות, יש "תנור בעירה פנימי", המאפשר את פעילותם גם כאשר תנאי הסביבה קרים. "תנור" זה הוא בעצם תהליך חילוף החומרים בגוף. בעוד שבימי החורף הוא מהווה אחד ממקורות האנרגיה לחימום הגוף, הרי שבימות הקיץ חימום יתר של גופנו עלול לגרום למכת חום ולמוות. לכן, יצור חי אשר יצליח "לווסת" את כמות החום הנפלטת כתוצאה מתהליך חילוף החומרים, יזכה ביתרון על פני היצורים האחרים.

יצור אחד כזה, אשר אצלו קיים מנגנון "לוויסות" החום, הוא העז הבדואית. לא בכדי העז הבדואית נראית רזה יותר מאחותה הצפונית – לעז הבדואית קצב חילוף חומרים נמוך מאוד המשפיע מאוד על התאמתה לתנאי המדבר. כמות האנרגיה הנוצרת בגופה קטנה מאוד, צריכת המזון שלה מעטה, ואיבוד המים בהפרשות קטן.

תכונה נוספת המייחדת את העז הבדואית היא היכולת לשתות מים אשר ריכוז המליחות בהם כפול ממי ים. מליחות גבוהה גורמת לגוף לשמור על המים. כמו הגמל, החמור והערוד, גם העז מסוגלת לחסוך בשתייה ואף להימנע ממנה כמה ימים ולאבד עד 25% ממשקל גופה. יחד עם זאת, ברגע של נחת החמור או הגמל מסוגלים להחזיר את כל הכמות שאבדה להם בשתיים–שלוש דקות של שתייה.

כמה מהיונקים הקטנים שאין להם מנגנונים כאלה פתרו את בעיית המים על ידי צמצום איבודם. המכרסמים למשל, חוסמים לעתים את מחילותיהם בשעות היום. הנשימה שלהם בתוך "החדר האטום" מעלה את הלחות היחסית לערכים גבוהים מאוד, והדבר מצמצם את איבוד המים בנשימה.

המנגנונים וההתנהגויות שהתפתחו אצל בעלי החיים במשך מיליוני השנים של האבולוציה הם אלה המאפשרים להם חיים בקיץ הישראלי. בכך הם הופכים את הארץ לבית גידול קיצי חי ונושם, שיש לשמור עליו ועל מגוון החיים בו.