הכתבה הופיעה בגלילו צעיר מספר 67
פעם דברים נראו אחרת. פעם היה כאן אוקיינוס של חולות, ימין ושמאל רק חול וחול. פעם היו כאן המון דיונות וחולות נודדים, פעם יכולנו לראות יצורים פסמופילים (אוהבי חול) רבים. פעם, היום כבר לא. היום אנחנו רואים בעיקר עמודי חשמל, גניבת חולות, פסולת בניין, מינים פולשים, רכבי שטח ולכלוך שמטיילים מותירים מאחור. אבל גם בחולות המתמעטים חיים לא מעט יצורים מרתקים שהצליחו להתאים את עצמם לסביבה הקשה הזו. בואו ננסה להבין איך הם עושים את זה.

ראשית, נכיר את בית הגידול החולי. הדיונות עשויות כמובן מחול, שנוצר מהתפוררות של סלעי גרניט שמגיעים מאפריקה. אך כמו שבעבר עלו לישראל עולים רבים והיום כבר לא, כך גם החול – יש פחות ממנו. אחת הסיבות העיקריות היא הקמת סכר אסואן במצרים, שבגללו מגיעים כיום לחופי ארצנו רק מעט מאוד גרגירים חדשים. זה קורה מפני שלפני בניית הסכר העצום על נהר הנילוס סמוך לעיר אסואן, זרמה לים התיכון כמות אדירה של מים שהביאו איתם גם סחף גדול של אדמה וחול. אבל הסכר הזה עצר את השטף וגרם לכך שכמות המים שמגיעה אל הים קטנה מאוד, ויחד איתה קטנה גם כמותו של החול שהיה מגיע לחופי ארצנו.

ביניים: יוצאים לשחות

החול שנמצא בדיונות בישראל מורכב בעיקר מהמינרל קוורץ, תרכובת של צורן וחמצן. אחד ממאפייני החולות הוא גרגירי קוורץ לא מלוכדים, כלומר גרגירים שאינם יוצרים גושים גדולים כמו אדמה. התופעה הזו גורמת להרגשה של שקיעה בקרקע, ממש כמו מה שחשים כשצועדים על חול יבש בחוף הים. הגרגירים גם מטיילים להם ומתפזרים בתוך הבגדים, בפה, באוזניים ובין האצבעות – וכולנו הרי מכירים את קולות הפצפוץ והחריקה שנשמעים בזמן לעיסת חול.

מה עושים בעלי החיים כדי למנוע את השקיעה בחול? אחד הפתרונות הוא הגדלת שטח הפנים של האיבר שבא במגע עם החול. שנונית חולות, מין של לטאה, פיתחה אצבעות ארוכות מכוסות בקשקשים. גם רגליו של גרביל החולות נראות רחבות יותר בזכות שערות רבות שגדלות עליה. אך לא רק קשקשים ושערות מאפשרים את הרחבת הרגלים ומונעים את השקיעה: פרסותיו של הגמל רחבות יחסית לרוחב הרגליים, כך שלמרות משקלו הוא אינו שוקע.

דרך אחרת להתמודדות עם גרגירי הקוורץ האווריריים היא "לשחות" בתוכם במקום להלך מעליהם. לטאת נחושית החולות ממשפחת החמטיים ונחש החולות מסוגלים לנוע מתחת לפני הקרקע ולעלות בחזרה אחרי כמה מטרים. כדי לעשות את זה פיתחה הנחושית כמה מאפיינים ייחודים: רגליים מנוונות וקטנות שכמעט לא משמשות להליכה אלא צמודות לגוף בזמן ההתחפרות, ראש שנראה כמו יתד שמקל את החפירה בחול, לסת עליונה שמסתירה את התחתונה כדי למנוע חדירת גרגירים לפה, ואוזניים בלי אפרכסות שמכוסות בקשקשים קשים להגנה מפני חדירת גרגירי הקוורץ.

מין נוסף שמצליח להיעלם כמעט לגמרי בתוך החול הוא העכן הקטן. הנחש הזה עובר ממקום למקום על פני הקרקע, אבל כשהוא נהיה רעב הוא מתחפר בה בתנועות פיתול מהירות. עכשיו גופו מכוסה לגמרי בחול ורק העיניים מציצות החוצה. בצורה כזו, תוך כדי הסוואה מוחלטת, העכן צופה בכל תנועה על פני החול, וברגע המתאים הוא מכיש את הטרף שעובר לידו.

חרק מעניין הוא החולון המתחפר ממשפחת החגביים. החולון צולל בחול ממש כמו העכן הקטן: כל גופו מחופר בקרקע ורק עיניו ומחושיו בולטים החוצה. צבעו הבהיר מאפשר לו הסוואה כמעט מושלמת, וגם הוא מצטיין בחפירה בעזרת דרבנות הנמצאים ברגליו האחוריות. הסוואה צבעונית אחרת פיתח צרגב החוף ממשפחת החגביים שצבעו חום-אדמדם, כצבע חול חמרה, והוא נעלם לגמרי ברקע.

ביניים: בטוחים מעל הקרקע

כשמטיילים על חוף הים או במדבר מרגישים משהו מעניין: השכבה העליונה של החול חמה מאוד, אבל מספיק לנעוץ רגליים רק כמה סנטימטרים פנימה והטמפרטורה יורדת בצורה משמעותית. בימים חמים במיוחד יכולה טמפרטורת החול להגיע ל-60 מעלות צלזיוס (זה המון!) – ואילו החום בשכבה הפנימית נמוך בעשרות מעלות. הגורם לתופעה הזו הוא מוליכות החום הגרועה של הקוורץ הכולא בין גרגיריו כמויות רבות של אוויר. היצורים שחיים בבית הגידול החולי הבינו שלא כדאי להם להיות במגע עם הקרקע החמה, ופיתחו שיטה ייחודית להתמודד עם הבעיה: הם פשוט מתרחקים ממנה. כך חיים הכוח האפור, הלטאה הגדולה ביותר בארץ, החיפושית שחאורית, הנמלה הנווטת ועוד: לכולם רגליים ארוכות יחסית לגוף, המסייעות להם לצעוד במהירות מבלי להיפגע מהמגע עם החול.

אחרי שפתרו את בעיית החום, חייבים בעלי החיים האלה להתמודד עם בעיה נוספת: הרוח מעיפה את גרגירי הקוורץ לכל עבר והם נודדים ממקום למקום. אז איך אפשר לבנות מחילה? וכיצד מונעים את כיסוי הבית בחול הנודד? כמה בעלי חיים הבריקו בפתרון מעניין: הם פשוט חופרים את מחילותיהם קרוב לצמחייה, שגם היא מותאמת לבית הגידול החולי. ההתאמה שעשו הצמחים היא פיתוח מערכת שורשים ארוכה ועמוקה מאוד שהמטרה שלה היא ללכוד את החול ולהצמיד את הצמח לקרקע. מערכת השורשים הזו היא הבסיס לחפירות, לכן מרבית מחילות היונקים הקטנים נמצאות מסביבה.

ביניים: אורחים בבית

אז כבר יש להם בית, הם לא נצרבים מהקרקע בעזרת הרגליים הארוכות והם לא שוקעים בחול אף פעם. עכשיו הם יכולים לקבל אורחים. מתברר שישנם מינים שחיים בחולות ללא התאמות מיוחדות, והם עושים את זה רק בגלל שיש שם מזון בשפע. הדוגמה הטובה ביותר הוא מטבעון מדבר - מין של נחש ממשפחת הזעמניים.

הוא לא ממש מוצלח בתנועה מהירה בחולות ולא לגמרי מצליח להסוות את עצמו אבל הוא ממש מצטיין בלכידת חרקים, לטאות ונחשים אחרים שחיים בסביבתו. הוא מעדיף את החולות משום ששם התחרות על מקורות המזון קטנה יותר מאשר באזורים אחרים, שבהם חיים מינים רבים יותר של נחשים.

גם בין העופות אפשר למצוא לא מעט מינים החיים בחולות למרות שאינם מותאמים לחיים כאלה. אחד מהם הוא הכרוון מסדרת החופמאים. אומנם צבעיו יחסית בהירים ומתאימים לצבעי החול, אך הוא עף באיטיות רבה ורגליו מאוד ארוכות ודקות. דווקא ההתאמה שעשה היא ייחודית – הוא שינה את התנהגותו בהתאם לתנאי השטח, כך שבשעות היום החמות הוא נח בצל בין השיחים, ובשעות הלילה יוצא למצוא מזון.

בשנים האחרונות הצטמצמו מאוד שטחי החול בישראל, ויחד איתם גם ירד מספרם של שוכני החולות האלה.

במשך דורות הסתגלו מינים אלו לחיים בסביבה הקשה הזו. אבל למרות זאת, הם עדיין נותרו יצורים מרתקים שאפשר ללמוד מהם לא מעט דברים. מי בא לשחק מחבואים עם חולון?